hebrew | |
---|---|
1. |
ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ |
2. |
בן־אדם דבר אל־בני־עמך ואמרת אליהם ארץ כי־אביא עליה חרב ולקחו עם־הארץ איש אחד מקציהם ונתנו אתו להם לצפה׃ |
3. |
וראה את־החרב באה על־הארץ ותקע בשופר והזהיר את־העם׃ |
4. |
ושמע השמע את־קול השופר ולא נזהר ותבוא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה׃ |
5. |
את קול השופר שמע ולא נזהר דמו בו יהיה והוא נזהר נפשו מלט׃ |
6. |
והצפה כי־יראה את־החרב באה ולא־תקע בשופר והעם לא־נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש הוא בעונו נלקח ודמו מיד־הצפה אדרש׃ |
7. |
ואתה בן־אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אתם ממני׃ |
8. |
באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש׃ |
9. |
ואתה כי־הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא־שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת׃ |
10. |
ואתה בן־אדם אמר אל־בית ישראל כן אמרתם לאמר כי־פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה׃ |
11. |
אמר אליהם חי־אני נאם אדני יהוה אם־אחפץ במות הרשע כי אם־בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל׃ |
12. |
ואתה בן־אדם אמר אל־בני־עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא־יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו׃ |
13. |
באמרי לצדיק חיה יחיה והוא־בטח על־צדקתו ועשה עול כל־צדקתו לא תזכרנה ובעולו אשר־עשה בו ימות׃ |
14. |
ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו ועשה משפט וצדקה׃ |
15. |
חבל ישיב רשע גזלה ישלם בחקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות׃ |
16. |
כל־חטאתו אשר חטא לא תזכרנה לו משפט וצדקה עשה חיו יחיה׃ |
17. |
ואמרו בני עמך לא יתכן דרך אדני והמה דרכם לא־יתכן׃ |
18. |
בשוב־צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בהם׃ |
19. |
ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה׃ |
20. |
ואמרתם לא יתכן דרך אדני איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל׃ |
21. |
ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא־אלי הפליט מירושלם לאמר הכתה העיר׃ |
22. |
ויד־יהוה היתה אלי בערב לפני בוא הפליט ויפתח את־פי עד־בוא אלי בבקר ויפתח פי ולא נאלמתי עוד׃ |
23. |
ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ |
24. |
בן־אדם ישבי החרבות האלה על־אדמת ישראל אמרים לאמר אחד היה אברהם ויירש את־הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה׃ |
25. |
לכן אמר אליהם כה־אמר אדני יהוה על־הדם תאכלו ועינכם תשאו אל־ גלוליכם ודם תשפכו והארץ תירשו׃ |
26. |
עמדתם על־חרבכם עשיתן תועבה ואיש את־אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו׃ |
27. |
כה־תאמר אלהם כה־אמר אדני יהוה חי־אני אם־לא אשר בחרבות בחרב יפלו ואשר על־פני השדה לחיה נתתיו לאכלו ואשר במצדות ובמערות בדבר ימותו׃ |
28. |
ונתתי את־הארץ שממה ומשמה ונשבת גאון עזה ושממו הרי ישראל מאין עובר׃ |
29. |
וידעו כי־אני יהוה בתתי את־הארץ שממה ומשמה על כל־תועבתם אשר עשו׃ |
30. |
ואתה בן־אדם בני עמך הנדברים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים ודבר־ חד את־אחד איש את־אחיו לאמר באו־נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת יהוה׃ |
31. |
ויבואו אליך כמבוא־עם וישבו לפניך עמי ושמעו את־דבריך ואותם לא יעשו כי־עגבים בפיהם המה עשים אחרי בצעם לבם הלך׃ |
32. |
והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן ושמעו את־דבריך ועשים אינם אותם׃ |
33. |
ובבאה הנה באה וידעו כי נביא היה בתוכם׃ |