| hebrew | |
|---|---|
| 1. |
ויהי אחרי־כן ולאבשלום בן־דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן־דוד׃ |
| 2. |
ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה׃ |
| 3. |
ולאמנון רע ושמו יונדב בן־שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד׃ |
| 4. |
ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי ויאמר לו אמנון את־תמר אחות אבשלם אחי אני אהב׃ |
| 5. |
ויאמר לו יהונדב שכב על־משכבך והתחל ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את־הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה׃ |
| 6. |
וישכב אמנון ויתחל ויבא המלך לראתו ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה׃ |
| 7. |
וישלח דוד אל־תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי־לו הבריה׃ |
| 8. |
ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב ותקח את־הבצק ותלוש ותלבב לעיניו ותבשל את־הלבבות׃ |
| 9. |
ותקח את־המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל־ איש מעלי ויצאו כל־איש מעליו׃ |
| 10. |
ויאמר אמנון אל־תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את־ הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה׃ |
| 11. |
ותגש אליו לאכל ויחזק־בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃ |
| 12. |
ותאמר לו אל־אחי אל־תענני כי לא־יעשה כן בישראל אל־תעשה את־ הנבלה הזאת׃ |
| 13. |
ואני אנה אוליך את־חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר־נא אל־המלך כי לא ימנעני ממך׃ |
| 14. |
ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה׃ |
| 15. |
וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר־לה אמנון קומי לכי׃ |
| 16. |
ותאמר לו אל־אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר־עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה׃ |
| 17. |
ויקרא את־נערו משרתו ויאמר שלחו־נא את־זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה׃ |
| 18. |
ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות־המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה׃ |
| 19. |
ותקח תמר אפר על־ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על־ ראשה ותלך הלוך וזעקה׃ |
| 20. |
ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל־תשיתי את־לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה׃ |
| 21. |
והמלך דוד שמע את כל־הדברים האלה ויחר לו מאד׃ |
| 22. |
ולא־דבר אבשלום עם־אמנון למרע ועד־טוב כי־שנא אבשלום את־אמנון על־דבר אשר ענה את תמר אחתו׃ |
| 23. |
ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם־אפרים ויקרא אבשלום לכל־בני המלך׃ |
| 24. |
ויבא אבשלום אל־המלך ויאמר הנה־נא גזזים לעבדך ילך־נא המלך ועבדיו עם־עבדך׃ |
| 25. |
ויאמר המלך אל־אבשלום אל־בני אל־נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ־בו ולא־אבה ללכת ויברכהו׃ |
| 26. |
ויאמר אבשלום ולא ילך־נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך׃ |
| 27. |
ויפרץ־בו אבשלום וישלח אתו את־אמנון ואת כל־בני המלך׃ |
| 28. |
ויצו אבשלום את־נעריו לאמר ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמתם אתו אל־תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני־חיל׃ |
| 29. |
ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו כל־בני המלך וירכבו איש על־פרדו וינסו׃ |
| 30. |
ויהי המה בדרך והשמעה באה אל־דוד לאמר הכה אבשלום את־כל־בני המלך ולא־נותר מהם אחד׃ |
| 31. |
ויקם המלך ויקרע את־בגדיו וישכב ארצה וכל־עבדיו נצבים קרעי בגדים׃ |
| 32. |
ויען יונדב בן־שמעה אחי־דוד ויאמר אל־יאמר אדני את כל־הנערים בני־המלך המיתו כי־אמנון לבדו מת כי־על־פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו׃ |
| 33. |
ועתה אל־ישם אדני המלך אל־לבו דבר לאמר כל־בני המלך מתו כי־אם־ אמנון לבדו מת׃ |
| 34. |
ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את־עינו וירא והנה עם־רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר׃ |
| 35. |
ויאמר יונדב אל־המלך הנה בני־המלך באו כדבר עבדך כן היה׃ |
| 36. |
ויהי ככלתו לדבר והנה בני־המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם־המלך וכל־עבדיו בכו בכי גדול מאד׃ |
| 37. |
ואבשלום ברח וילך אל־תלמי בן־עמיחור מלך גשור ויתאבל על־בנו כל־ הימים׃ |
| 38. |
ואבשלום ברח וילך גשור ויהי־שם שלש שנים׃ |
| 39. |
ותכל דוד המלך לצאת אל־אבשלום כי־נחם על־אמנון כי־מת׃ |