| hebrew | |
|---|---|
| 1. |
לבני עמון כה אמר יהוה הבנים אין לישראל אם־יורש אין לו מדוע ירש מלכם את־גד ועמו בעריו ישב׃ |
| 2. |
לכן הנה ימים באים נאם־יהוה והשמעתי אל־רבת בני־עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנתיה באש תצתנה וירש ישראל את־ירשיו אמר יהוה׃ |
| 3. |
הילילי חשבון כי שדדה־עי צעקנה בנות רבה חגרנה שקים ספדנה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו׃ |
| 4. |
מה־תתהללי בעמקים זב עמקך הבת השובבה הבטחה באצרתיה מי יבוא אלי׃ |
| 5. |
הנני מביא עליך פחד נאם־אדני יהוה צבאות מכל־סביביך ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנדד׃ |
| 6. |
ואחרי־כן אשיב את־שבות בני־עמון נאם־יהוה׃ |
| 7. |
לאדום כה אמר יהוה צבאות האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם׃ |
| 8. |
נסו הפנו העמיקו לשבת ישבי דדן כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו׃ |
| 9. |
אם־בצרים באו לך לא ישארו עוללות אם־גנבים בלילה השחיתו דים׃ |
| 10. |
כי־אני חשפתי את־עשו גליתי את־מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו׃ |
| 11. |
עזבה יתמיך אני אחיה ואלמנתיך עלי תבטחו׃ |
| 12. |
כי־כה אמר יהוה הנה אשר־אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה׃ |
| 13. |
כי בי נשבעתי נאם־יהוה כי־לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל־עריה תהיינה לחרבות עולם׃ |
| 14. |
שמועה שמעתי מאת יהוה וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה׃ |
| 15. |
כי־הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם׃ |
| 16. |
תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה כי־ תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם־יהוה׃ |
| 17. |
והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על־כל־מכותה׃ |
| 18. |
כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר יהוה לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם׃ |
| 19. |
הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל־נוה איתן כי־ארגיעה אריצנו מעליה ומי בחור אליה אפקד כי מי כמוני ומי יעידני ומי־זה רעה אשר יעמד לפני׃ |
| 20. |
לכן שמעו עצת־יהוה אשר יעץ אל־אדום ומחשבותיו אשר חשב אל־ישבי תימן אם־לא יסחבום צעירי הצאן אם־לא ישים עליהם נוהם׃ |
| 21. |
מקול נפלם רעשה הארץ צעקה בים־סוף נשמע קולה׃ |
| 22. |
הנה כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על־בצרה והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה׃ |
| 23. |
לדמשק בושה חמת וארפד כי־שמעה רעה שמעו נמגו בים דאגה השקט לא יוכל׃ |
| 24. |
רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט החזיקה צרה וחבלים אחזתה כיולדה׃ |
| 25. |
איך לא־עזבה עיר תהלה קרית משושי׃ |
| 26. |
לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל־אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא נאם יהוה צבאות׃ |
| 27. |
והצתי אש בחומת דמשק ואכלה ארמנות בן־הדד׃ |
| 28. |
לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדראצור מלך־בבל כה אמר יהוה קומו עלו אל־קדר ושדדו את־בני־קדם׃ |
| 29. |
אהליהם וצאנם יקחו יריעותיהם וכל־כליהם וגמליהם ישאו להם וקראו עליהם מגור מסביב׃ |
| 30. |
נסו נדו מאד העמיקו לשבת ישבי חצור נאם־יהוה כי־יעץ עליכם נבוכדראצר מלך־בבל עצה וחשב עליהם מחשבה׃ |
| 31. |
קומו עלו אל־גוי שליו יושב לבטח נאם־יהוה לא־דלתים ולא־בריח לו בדד ישכנו׃ |
| 32. |
והיו גמליהם לבז והמון מקניהם לשלל וזרתים לכל־רוח קצוצי פאה ומכל־עבריו אביא את־אידם נאם־יהוה׃ |
| 33. |
והיתה חצור למעון תנים שממה עד־עולם לא־ישב שם איש ולא־יגור בה בן־אדם׃ |
| 34. |
אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו הנביא אל־עילם בראשית מלכות צדקיה מלך־יהודה לאמר׃ |
| 35. |
כה אמר יהוה צבאות הנני שבר את־קשת עילם ראשית גבורתם׃ |
| 36. |
והבאתי אל־עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וזרתים לכל הרחות האלה ולא־יהיה הגוי אשר לא־יבוא שם נדחי עולם׃ |
| 37. |
והחתתי את־עילם לפני איביהם ולפני מבקשי נפשם והבאתי עליהם רעה את־חרון אפי נאם־יהוה ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם׃ |
| 38. |
ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם־יהוה׃ |
| 39. |
והיה באחרית הימים אשוב את־שבית עילם נאם־יהוה׃ |